יום שטח, היום הנורא הגיע

ולחשוב שכמעט ניצלתי, הבוקר התחיל בארוחת בוקר קיבוצית והמשיך בשירה עברית עם ר׳ מתגלגלת
כמו תמר לח על הלשון, לחצר קבוצת כנרת. זהבה המדריכה לקחה בענות העמק להסביר לנו ציונות למה?. כמו בכל סיפור התישבות טוב. היתה חקלאות, ״ישראלי״ אחד שחרף נפשו בעבור חופן תמרים. משוררת אחת נפלאה בדורה, רומנטית, חולה במחלה נוגה -שחפת. מחלה כ״כ נשית עם אקססוריז=ממחטות בד ולא טשיו רב שכבתי. בטח הן גם היו רקומות ( הממחטות). איפה הימים בהם על כל רווקה היו 20 יפי בלורית ותואר.
נשים גם אז נלחמו על מקומן וגם הצליחו לקבוע אותו. הן הורשו לעבוד בחוץ וגם במקומן הטבעי מטבח וכביסה. הוסדר מעמד ״הידועה בציבור״ ( חפש ערך כצנלסון לפני שהיה רחוב).

הן זכו לכבוד וייקר כמו כל פולניה שסבלה בשקט- בקבר. בית קברות כנרת, מקום שליו ונעים ממש עושה חשק למות. כ״כ אירופה שחיפשנו איפה קבור ג׳ים מוריסון... במקומו התנחמנו בנעמי שמר,התיישבנו על בוגרנו וטפנו וזייפנו לסירוגין את ״אולי״ ו ״חורשת האקליפטוס״. נרשמה התהפכות בקבר.

 
משם נסענו לרחוץ בג׳יפת הקיבוצים. רק האמיצים טבלו! לרגע עלה הרהור כפירה בקבוצה להניח את ראשיהם הענוגים על מיטת צימר, אבל הציות העיור הוביל אותם בראש מושפל למגה ,להצטיידות מאסיבית של אלכוהול ובשר וכל היכול להקהות את רוע הלינה בקמפינג אלף כוכבים ומליון יתושים ב״גני חוגה״. למרות הדשא, הבריכה ובית הקפה יש אתגור טכנולוגי בטבע ולכן אין תמונות סימולטנית.